בזמן שהצבור שרוי בצער

This post is לעילוי נשמת Leiby Kletzky ע"ה.... and also as a זכות for all of כלל ישראל.

I was learning with someone a ספר called יראה ודעת by the Manchester Rosh Yeshiva. The ספר quoted the following גמרא which I found to be relevant given the couple of tragedies that have unfortunately occurred throughout the world recently...

(Thanks to http://kodesh.snunit.k12.il/b/l/l2801_011a.htm for the text.)

גמרא תענית יא.
...בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי ... אלא יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר (שמות יז) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו שנאמר (חבקוק ב) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה דבי רבי שילא אמרי שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו...

(Partial translation/paraphrase:) At a time when the ציבור is experiencing צער, a person shouldn't say, "I'll go to my house and eat and drink and everything is fine and dandy for me." Instead, he should feel the pain of the ציבור, like how משה רבינו felt the pain of בני ישראל, for example, while they were fighting against עמלק and משה went on top of the hill and held up his hands -- he refused to sit on a pillow because בני ישראל were in a time of צער...

So what are we supposed to do instead? The person I was learning with (who is a lady, not like a girl our age :-)) stopped after we read this and said something like, "... when we hear something bad in the news, we shouldn't just go on with our lives! Say a kapitel Tehillim!"
Sometimes (or often, or usually...) all we can really do is daven... but daven for real... being נושא בעול and feeling their pain and crying over it.